לא תמיד רכבתי על אופניים. למען האמת, למדתי לרכוב בפעם הראשונה בגיל שש עשרה. עד אז כולם הכירו אותי כילדה המגושמת עם המשקפיים העבים. בכל פעם שסיפרתי שאני לא יודעת לרכוב על אופניים, תמיד הבטיחו לי שילמדו אותי ושזה ממש קל וכיף. אבל אני פחדתי. האמנתי שאני מגושמת ללא תקנה. לא סמכתי על שיווי המשקל שלי. אף אחד לא ידע שאני פוחדת. תמיד היו לי תירוצים טובים. הצלחתי להתחמק באלגנטיות מכל הזמנה כזאת.
עם אפרת זה היה אחרת. היא היתה החברה הכי טובה שלי. היא הדפה את כל התירוצים הרגילים שלי והתעקשה לקבל ממני תשובה אמיתית. נפתחתי בפניה ואמרתי לה את האמת. "את חושבת שאת מגושמת" היא ענתה "אבל לדעתי הבעיה היא המשקפיים שלך. בואי לסיבוב". יצאנו לטיול בשכונה, שבסופו חזרתי הביתה עם עדשות המגע של אקיוביו.
קבענו שניפגש למחרת בפארק, לשיעור רכיבה ראשון.
אני לעולם לא אשכח את היום ההוא בפארק. לא הבנתי למה התחמקתי כל חיי מאופניים. לא הבנתי למה התחבאתי כל השנים האלה מאחורי המשקפיים. הרגשתי קלילה כמו הרוח. הרגשתי שכל העולם נפתח בפניי, עם אינסוף אפשרויות חדשות.
מאז אני צמודה לאופניים. עם עדשות המגע של אקיוביו, אני יכולה לרכוב בכל מזג אוויר. למדתי שמה שיפה בשינויים קטנים, זה שבאים בעקבותיהם שינויים גדולים יותר. אני השתניתי. נפרדתי מהפחדים והביישנות, הכרתי חברים חדשים, ויותר מהכל: גיליתי את עצמי.