אף פעם לא היה לי חיבור מיוחד לאופנה. מעבר לג'ינס וטי שירט, לא הרגשתי שאני זקוקה לשום פריט מיוחד, רק שיהיה לי נוח. מעבר לכך, המטלה היומית של התאמת המכנסיים לחולצה, התאמת הצבעים, וההתאמה של הכל למסגרת המשקפיים, נראתה לי כמו משימה מורכבת ומיותרת. האלטרנטיבה חצי שעת שינה נוספת בכל בוקר תמיד נראתה לי מפתה יותר.
זה בערך מה שאמרתי לנוגה, כשהיא חיפשה חולצה בארון שלי, שתי דקות אחרי ששפכתי עליה בטעות שוקו קר. "את רוצה להגיד לי שהסיבה שאת מתלבשת כמו בן, היא בגלל המשקפיים שלך?" התחלתי לגמגם שזה לא בדיוק ככה, אבל גם.
על כך היא ענתה "בוקר טוב, הגעת למאה העשרים ואחת. שמעת פעם על עדשות מגע?" אני לא יודעת למה, אבל לא יכולתי להתווכח עם הטיעון הזה. בזמן שהיא לבשה את חולצת בית הספר שלי, היא חילצה ממני הבטחה שאלך לאופטומטריסט שלי ואבקש ממנו עדשות מגע ורק לאחר מכן אבוא אליה שוב.
באתי אליה 3 ימים לאחר מכן, מצוידת בעדשות מגע של אקיוביו. עמדתי במשימה, למרות שהיו לי חששות, ההרכבה היתה פשוטה וקלה. לנוגה היתה הפתעה נוספת עבורי. "יש לי שקית עם בגדים שאני רוצה למסור. את רוצה למדוד?"
החלטתי לזרום. לאט לאט, נפתח בפניי עולם שלם של צבעים, חצאיות, שמלות ועוד פריטים שמעולם לא העזתי ללבוש. הבגדים היו יפים ונוחים. שילוב שלא חשבתי שיכול להתקיים.
מאז עברו כמה שנים. לא רק שהצלחתי למצוא את הסטייל האישי שלי, אלא גם התחלתי ללמוד עיצוב ותפירה אחרי הלימודים.
בזכות אותו רגע שבו החלטתי לשחרר את המשקפיים, גיליתי מי אני באמת ובמה אני רוצה לעסוק בשארית חיי.