מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מתופפת. במשרד של אמא, יש תמונה שלי במסגרת. בתמונה אני בת שלוש, מוקפת בסירים ומחבתות, ידיי מונפות באוויר ואוחזות בכפות עץ ארוכות. אני מאושרת. כעבור שש שנים גיליתי שאני זקוקה למשקפיים.
אבא קרא לי בצחוק "המתופפת הממושקפת". היה למשפט הזה קצב מיוחד שמצא חן בעיניי. כך הפכתי לחסינה מהצקות.
כשאני מתופפת, אני מורידה את המשקפיים. לא נוח לי לנגן איתם. אני לא רואה כלום בלי המשקפיים, אבל שאר החושים שלי מתחדדים. אני מרגישה את הקצב. הגוף שלי מתכוונן על הביט. המקצב עוטף אותי ופועם דרכי החוצה.
אני אוהבת לנגן לבד, לשחק עם מקצבים שונים, לא להיות מחוייבת לאף אחד ולשום דבר. ועדיין, כשהציעו לי להצטרף ללהקה, הסכמתי מיד. גיליתי שאני גם אוהבת לנגן עם אנשים אחרים, לשתף פעולה, לבנות משהו גדול ביחד, להכיר חברים חדשים.
וכל כך רציתי להיות נוכחת, שהחלטתי לוותר על המשקפיים ולנסות עדשות מגע. בחרתי בעדשות החד פעמיות של אקיוביו, רק כדי להתנסות פעם אחת. רק כדי להבין מה אני מפספסת כשאני בטראנס שלי עם התופים, ולא רואה שום דבר מעבר למקלות.
הרגשתי שנפתח בפניי עולם שלם. הצלחתי לזהות פרצופים מהקהל, ראיתי אותם שרים את המילים. הרגשתי חיבור אדיר ומיוחד ללהקה ולקהל. נפרדתי מהמשקפיים. מעכשיו אני הולכת רק קדימה. אני מוכנה לטרוף את העולם. תודה אקיוביו.