אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי שאני רוצה להיות רקדנית. הייתי עם המשפחה בפסטיבל של מוסיקת עולם. בלילה האחרון של הפסטיבל, לא הצלחתי להירדם. לא רחוק מהאוהל, היתה מדורה גדולה וסביבה ישבו כשלושים אנשים במעגל. לחלקם היו גיטרות וחלילים, אבל רובם ניגנו בכלי הקשה ממקומות שונים בעולם.
לפתע, אישה אחת קמה והתחילה לרקוד. הייתי מוקסמת מהשליטה המלאה שלה על כל שריר ושריר בגופה. הייתי מהופנטת מהדרך שבה היא העבירה בתנועה את קצב התופים, כמו מתורגמנית מקצועית שמתרגמת את שפת המוסיקה לשפת הגוף.
כעבור שבוע נרשמתי לחוג מחול מודרני. בשיעור הראשון התעוררה בעיה. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שהמשקפיים שלי מגבילים אותי. לא ידעתי אם להסיר את המשקפיים ולהסתכן בהיתקלות בקירות וברקדניות אחרות, או לרקוד עם המשקפיים ולחשוש כל הזמן שהמשקפיים יעופו לי מהפנים.
אחרי השיעור ובדרך הביתה, ביקשתי לראשונה מאמא שלי לנסות עדשות מגע, להפתעתי היא מייד נענתה ואמרה שמבחינתה אפשר כבר עכשיו בדרך הביתה לעצור אצל האופטומטריסט שלנו. בחנות האופטיקה המליצו לי על עדשות המגע החד-יומיות של אקיוביו.
כשהגעתי הביתה התאמנתי בהרכבת העדשות כפי שלימדו אותי, נעלתי את דלת החדר והתחלתי לתרגל את הריקוד שלמדנו בחוג. נתתי למוסיקה לעטוף אותי. הגוף שלי היה משוחרר לגמרי. כל תנועה היתה מדוייקת ובטוחה. הרגשתי קלילה וחזקה מאי פעם.
לא חזרתי להרכיב משקפיים. השינוי הקטן ההוא הדליק אצלי ניצוץ, ומאז חיי השתנו לגמרי. עברו מאז חמש שנים, שבהן אני רוקדת ללא הפסקה. הגעתי להישגים ולמקומות מיוחדים. למדתי הרבה דברים על עצמי ועל עולם המחול, אבל השיעור החשוב ביותר שלמדתי הוא תמיד להקשיב לקול הפנימי.